לחיות חיים יהודים זה לחיות בתוך מסגרת מסוימת של טקסים, ניסיון, ערכים, זיכרונות (כ”עבדים היינו במצרים”) והנחיות (דרך החיים או הלכה). פסח, מיקרוקוסמוס של חיים יהודיים, המחייב סדרה של הנחיות לקראת החג שכולל ניקוי חמץ, הגבלות תזונתיות וכמובן את ה’סדר’ שמלווה על ידי ההגדה. בתוך מסגרת זו אנחנו מספרים סיפורים, שרים שירים, מברכים, ומזכירים את אבותינו ואמותינו כנושא המרכזי בפסח כי – עבדים היינו. עבדות בניגוד לחרות זה נושא דואלי לכל אורך התורה וכל חיינו. כמו בראשית שמתחילה עם יצירת סדר מתוך הכאוס “והארץ היתה תוהו ובוהו…” ובכן אלוקים מחליט על סדר גבולות: אור, חושך, יום ולילה, וכן הלאה. פסח עושה בדיוק את זה – זה מזכיר לנו שיש סדר ודרך הסדר אנחנו חופשיים. כמו בראשית, יציאת מצרים היא סיפור על יצירה, של הגדרת גבולות – שינוי דרך, גילוי. דרך העשייה אנחנו מגלים את מה שהמסורת דורשת מהעם היהודי כל שנה ברציפות, שנה אחרי שנה, כי “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. לא ניתן לשכפל את בריאת העולם, אבל את הסיפור של עבדות לחרות אפשר לשחזר, והוא דוחק אותנו להעריך את הדואליות של הקיום: אתמול היינו עבדים, היום אנחנו חופשיים. ומה יביא מחר? מבחינת המסורת שלנו, מחר מתחיל היום, והיום אנחנו חופשיים! זהו מה שאני מאמין החכמים ז”ל התכוונו כאשר הם יצרו את ליל הסדר. הסיפור של יציאת מצרים הוא פשוט וקל להבנה, אך המסע של יציאת מצרים – כמו בחיים – מורכב יותר ומלא בהפתעות. עם זאת המורכבות של החיים היא הנותנת משמעות ומאפשרת לנו לצמוח מבחינה רוחנית ואינטלקטואלית; הזיכרון המתמשכת משנה לשנה, ומדור לדור, בעצם מבטיחה לנו שאם נזכור מאין בנו תמיד נדע לאן אנו הולכים.